כל הפוסטים

כאב הוא דבר שנאגר בשכבות. כאב מתיישב על כאב ישן יותר וכמו מגדיש את הכאב הקודם. הדימוי שיש אצלי בראש הוא כמו של רוג׳ום. כל פעם האבנים הולכות וקטנות אבל הרוג׳ום עצמו גדל ונהיה בולט יותר. בצורה דומה על כאב גדול בשל מיקרה קשה יתיישבו גם מיקרים קטנים יותר המזכירים את הכאב באותו מיקרה. בהתחלה באמת מדובר במיקרים גדולים וכואבים, אך מספיק בודדים מהם כדי שמיקרים קטנים יזכירו ויביליטו את הכאב.  כך למשל אם חברה טובה רבה איתי והפסיקה לדבר איתי בילדות, אני חווה כאב של נטישה ובדידות. ובהמשך

האימון מתחיל ממיפוי המצב הקיים. זה בהתחלה. כדי לדעת מה קורה עכשיו, מה אפשרי, מה מרגישים. אחד התרגילים האהובים עלי הוא גלגל החיים. הוא מאפשר סקירה של המצב בכל תחומי החיים. לי יש נטיה ליסודיות ולפרטים, אז מבחינתי זה בכלל תרגיל מושלם - לקחת את תחומי החיים השונים ולראות עד כמה אני שבעת רצון מהמצב הנוכחי בכל תחומי החיים. לפעמים מגלים שהכל בעצם מצויין או פתאום עולים עלך שינוי קטן שעושה הבדל בכמה תחומים בבת אחת.. התרגיל מצורף פה למי שרוצה.

קודם כל זאת בחירה לפנות זמן קבוע לעצמך להתפתחות אישית ושינוי. זמן שבו יש לך מקום לחשוב על הרצונות שלך, לפרוק את מה שקרה בשבוע ולהסתכל עליו מפרספקטיבה אחרת, ללמוד הרגלים חדשים וצורות התמודדות אחרות עם עומס.  זמן לתכנן, ולהסיר מכשולים רגשיים במסע הזה שנקרא החיים. זאת המהות. אפשר לקבוע את הזמן הזה לעצמך לבד. רק שיהיה קבוע, ויתקיים.  ואפשר לקבוע עם מאמנת, כך שזאת לא התחייבות רק מול עצמך אלא גם עוגן חיצוני. כשיש מישהי נוספת שמלווה את התהליך היא יכולה להאיר את הנקודות המוסתרות א

המחקר בתואר השני שלי לא התקדם כלל במשך כמעט שנתיים. התסכול, התחושה שאני גרועה, דברים שהטרידו אותי חברתית או דברים מהעבר שלי הציפו אותי. אי אפשר היה לראות את זה מבחוץ, וגם תכלס לא היה שום דבר שונה מהעבר. אבל המחקר היה תקוע, כי בשונה ממבחנים זה דרש יצירה. והיצירה היתה חסומה מרוב עומס רגשי. ואז התחלתי אימון, קואצ׳ינג. תוך חצי שנה סיימתי את התואר בהצטיינות עם שני מאמרים. מה היה ההבדל? היה לי מקום לפרוק את הרגשות שלי. את כל מה שלא עובד, מכעיס, את המחשבות שעד כה שמרתי לעצמי. פתאום