כיצד הגעתי לאימון

המחקר בתואר השני שלי לא התקדם כלל במשך כמעט שנתיים. התסכול, התחושה שאני גרועה, דברים שהטרידו אותי חברתית או דברים מהעבר שלי הציפו אותי. אי אפשר היה לראות את זה מבחוץ, וגם תכלס לא היה שום דבר שונה מהעבר. אבל המחקר היה תקוע, כי בשונה ממבחנים זה דרש יצירה. והיצירה היתה חסומה מרוב עומס רגשי.

ואז התחלתי אימון, קואצ׳ינג. תוך חצי שנה סיימתי את התואר בהצטיינות עם שני מאמרים.

מה היה ההבדל? היה לי מקום לפרוק את הרגשות שלי. את כל מה שלא עובד, מכעיס, את המחשבות שעד כה שמרתי לעצמי. פתאום לא הייתי צריכה לשמור הכל לבד. בנוסף קיבלתי כלים להוריד את ההצפה ולהתמודד איתה. 

ברגע שהיה מקום לרגשות שלי, כשהקדשתי זמן לטפל במה שמטריד אותי, אוטומטית התפנה יותר מרחב למחקר. והתוצאות לא איחרו לבוא.

התופעה זאת חזרה על עצמה גם בעבודה - טעויות מטופשות של חוסר תשומת לב או בלק אאוט על נושאים מסויימים, נעלמו או נקלטו ככל שטיפלתי בדברים אחרים שמטרידים אותי. 

ברגע שהרגשות לא מילאו לי את הראש, היתה לי האפשרות להתקדם בעשיה.

כשהחלטתי שאני רוצה לאמן, כשלמדתי אימון ואז גם קונסטלציה משפחתית - הרצון היה תמיד להעביר את מה שקיבלתי הלאה. לתת לאנשים נוספים את המקום הבטוח להביא את הרגשות ואת מה שמטריד אותם, כדי שיתפנה להם עוד מקום להביא את היכולות שלהם, כדי שיוכלו להתקדם בעשיה.