המחקר בתואר השני שלי לא התקדם כלל במשך כמעט שנתיים. התסכול, התחושה שאני גרועה, דברים שהטרידו אותי חברתית או דברים מהעבר שלי הציפו אותי. אי אפשר היה לראות את זה מבחוץ, וגם תכלס לא היה שום דבר שונה מהעבר. אבל המחקר היה תקוע, כי בשונה ממבחנים זה דרש יצירה. והיצירה היתה חסומה מרוב עומס רגשי. ואז התחלתי אימון, קואצ׳ינג. תוך חצי שנה סיימתי את התואר בהצטיינות עם שני מאמרים. מה היה ההבדל? היה לי מקום לפרוק את הרגשות שלי. את כל מה שלא עובד, מכעיס, את המחשבות שעד כה שמרתי לעצמי. פתאום