האני מאמינה שלי

המחיר הלא מדובר של טעויות לא מעובדות בעבודה הוא המנעות. זה נכון לטעויות ובכלל לסיטואציות שחווינו כקשות ומכווצות. האוטומט יהיה להמנע מהתחושה הכואבת, לפעמים לתת הסבר רציונלי ולהמשיך הלאה.  רובנו מכירים את התחושה של הכבדות, העצב והעצבים בהתחלה, וככל שהימים עוברים יש עוד דברים שצריך לטפל בהם והתחושה מתכהה. עברנו הלאה. ללא עיבוד, ובלי ההסכמה להרגיש את מה שהרגשנו בסיטואציה, בלי ההסכמה להסתכל בעדינות ובחמלה על הסיטואציה - התחושה הכואבת תחזור. יותר מזה היא גוררת איתה גם עוד סימפטומים

כאב הוא דבר שנאגר בשכבות. כאב מתיישב על כאב ישן יותר וכמו מגדיש את הכאב הקודם. הדימוי שיש אצלי בראש הוא כמו של רוג׳ום. כל פעם האבנים הולכות וקטנות אבל הרוג׳ום עצמו גדל ונהיה בולט יותר. בצורה דומה על כאב גדול בשל מיקרה קשה יתיישבו גם מיקרים קטנים יותר המזכירים את הכאב באותו מיקרה. בהתחלה באמת מדובר במיקרים גדולים וכואבים, אך מספיק בודדים מהם כדי שמיקרים קטנים יזכירו ויביליטו את הכאב.  כך למשל אם חברה טובה רבה איתי והפסיקה לדבר איתי בילדות, אני חווה כאב של נטישה ובדידות. ובהמשך

המחקר בתואר השני שלי לא התקדם כלל במשך כמעט שנתיים. התסכול, התחושה שאני גרועה, דברים שהטרידו אותי חברתית או דברים מהעבר שלי הציפו אותי. אי אפשר היה לראות את זה מבחוץ, וגם תכלס לא היה שום דבר שונה מהעבר. אבל המחקר היה תקוע, כי בשונה ממבחנים זה דרש יצירה. והיצירה היתה חסומה מרוב עומס רגשי. ואז התחלתי אימון, קואצ׳ינג. תוך חצי שנה סיימתי את התואר בהצטיינות עם שני מאמרים. מה היה ההבדל? היה לי מקום לפרוק את הרגשות שלי. את כל מה שלא עובד, מכעיס, את המחשבות שעד כה שמרתי לעצמי. פתאום